<h1>ארחות חיים דין אהבת השם ויראתו סימן ט"ו</h1>
<h2>דף יד:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו. מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נדויו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה ולא יושבין עמו בארבע אמות אבל שונה הוא לאחרים ושונים לו ונשכר ושוכר ואם מת בנדויו ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הצבור. ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו. כתב הר' יום טוב אשבילי ז"ל ומה שארז"ל שסוקלין את ארונו דוקא באפקרותא פי' עזות שהעיז פניו לחרף ת"ח אבל בממונא כיון שמת פטור מנדויו לגמרי ואין ב"ד סוקלין ארונו ומספידין עליו כראוי וכן כת' הרמב"ן ז"ל. עוד כתב ומותר לדבר עמו אם לא פירשו ב"ד שלא ידברו עמו. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל שהמנדה יכול להקל ולהחמיר שלא לדבר עמו ולא לההנותו וכיוצא בזה. וביאר עוד שדיני המנודה אינן דבר תורה אלא דברי קבלה דכתיב אורו ארור יושביה. ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז ע"כ. עוד כתב אבל שהוא מנודה מונעין ממנו כבוד החיים ולא כבוד המתים. ומנודה אסור בנעילת הסנדל ומותר בעשיית מלאכה ואסור להניח תפילין. כתב הראב"ד ז"ל שהמנודה אין אשתו נוהגת עמו נדוי [והרשב"א ז"ל כתב נראה מן התלמוד שבני ביתו נוהגין עמו נדוי]. כתב הרמב"ם ז"ל יתר המוחרם על המנודה שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו אבל הוא שונה לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו ואינו נשכר ואין נשכרין לו ואין נושאין ונותנין עמו ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו. עוד כתב מי שישב בנדויו שלשים יום ולא בקש להתירו מנדין אותו שניה. ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו מחרימין אותו.
<h2>דף טז.</h2>
כיצד מתירין אותו מן הנדוי או החרם אומרי' פלוני שרוי לו או מחול לו. ואם התירוהו בפניו אומרים לו שרוי לך או מחול לך. בכמה מתירין הנדוי או החרם בשלשה אפילו הדיוטות. ויחיד מומחה מתיר הנדוי או החרם לבדו ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם ואפילו במקום הרב. שלשה שנדו והלכו להן וחזר זה מדבר שנדוהו בגללו באין שלשה אחרים ומתירין לו. מי שלא ידע מי נדהו ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו. נדוי על תנאי אפילו מפי עצמו צריך הפרה. ועל מי שנדה את עצמו כת' הרשב"א ז"ל בתשובה שאין צריך לא פתח ולא חרטה אלא אומרים לו מותר אתה שאין זה אלא כמתירין אותו מן האיסורין. ע"כ.
<h2>דף יז.</h2>
מי שקפץ ונדה את חברו ואינו ראוי לנדותו על הדבר ההוא אינו חל עליו נדויו ואם השיב לו אדרבה ליהוי הוא בנדוי הוא מנודה דהכי מסיק במועד קטן על מעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדסא אתא ההוא גברא ואכל תאיני (דהתם) רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי נדוי מי נתחייבתי. אתא ריש לקיש לבי מדרשא אמרו לו שלו נדוי שלך אינו נדוי מאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך. א"ל לא ידענא ליה אמרי ליה זיל לגבי נשיאה דלישרי לך דתניא נדוהו ולא ידע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו נדויו. ועל ענין מי שישיב אדרבה כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו נ"ל דלא שייך לומר אדרבה וכן כתוב בסוף הספר [א"ה נשמט בסופו וחבל על דאבדין].
ת"ח שנדה את עצמו ואפילו נדה עצמו על דעת פלוני ואפילו בדבר שחייב נדוי הרי זה מפר לעצמו. וכן נמי ביאר הרשב"א ז"ל בתשובה. וביאר עוד ואם נדה עצמו לדעת לכל ישראל אותן שמנודה להם יתירוהו כי המנודה לנשיא מנודה לכל ישראל ואעפ"כ מתירין אותו. עכ"ל.
